תופעה בה מתרחש מוות פתאומי, בלתי צפוי או בלתי מוסבר של תינוקות במהלך השינה, בעיקר בשעות הלילה.
תופעת "מוות בעריסה" הוא אחד הגורמים הנפוצים לתמותת תינוקות עד גיל שנה. היא עלולה להתרחש אצל תינוקות בני חודש עד שנה, אך מרבית המקרים (90%) מתרחשים בטרם מלאו לתינוק שישה חודשים ושיא השכיחות הוא בקרב תינוקות בני 
חודשיים עד ארבעה חודשים.
אין נתון מספרי מדויק אך מעריכים כי מדובר בכ-0.01% מהתינוקות הבריאים, אך כיוון שבמקרים רבים לא מתבצעת נתיחה שלאחר המוות, אין כאמור מידע מדויק לגבי סיבת המוות.
למחקרים אין הסבר מדעי ברור לתופעה. קיימים מספר גורמי סיכון שלגבי חלקם קיימת הסכמה, בעוד שלגבי אחרים אין תמימות דעים בקרב החוקרים. בין הגורמים הסביבתיים/ התנהגותיים המוכרים, ניתן לציין את תנוחת התינוק הישן כשהוא שכוב על בטנו, עישון האם או בסביבתה במהלך ההיריון ובסביבת התינוק, חימום יתר (הלבשת שכבות רבות מדי, או חימום הסביבה) הימצאותם של חפצים רכים או מזרון רך במיטת התינוק. גורמים אחרים שנקשרו לתופעה זו הם פגות ומשקל לידה נמוך. בשנת 2006 פורסם מחקר, שטרם אושש דיו, הגורס שמוות בעריסה נגרם בשל פגם גנטי המונע זיהוי כשלים בנשימה בגזע המוח. מדובר בעיקר בפגיעה תפקודית, הפוגעת במנגנון בקרת הנשימה והיקיצה של התינוק.
מוות של תינוק הוא אירוע טראומטי. מי בכלל יכול לחזות מוות של תינוק במיטתו? בשנתו? האירוע הפתאומי והבלתי צפוי הזה רק מעצים את הטראומה. מי יכול להתכונן רגשית וחברתית להתמודדות עם טרגדיה כזו?
הורים שתינוקם מת מות עריסה חווים כאב עצום וחשים כי לעולם לא יוכלו להתגבר על האירוע. קורה שהם חשים כאבים פיזיים כמו כאבי ראש בלתי נסבלים, כאבים בחזה. הם שקועים ביגונם, נמצאים במצוקה רגשית גדולה, סובלים מקשיים בתפקוד, לעתים מתקשים לקבל החלטות, קשה להם להתרכז ולא פעם כאשר הם עדיין נמצאים בתקופת ההלם, סדר היום שלהם מתוכנן כך כאילו עליהם עדיין לטפל בתינוק.
לאחר שההלם מהמוות מתפוגג מעט מופיעים רגשות כמו צער ובדידות.
לא פעם חשים ההורים רגשות אשמה. קיימת נטייה לנסות להבין את הסיבות "איך זה קרה? למה זה קרה? למה דווקא לי? מה עשיתי לא נכון? מה יכולתי לעשות אחרת?" "לא הגנתי על התינוק שלי" אל כל אלה מתווספות מחשבות טורדניות מכאיבות "אילו הייתי עושה כך או כך". לצד אלה יש הרבה כעס, ריקנות, חוסר אונים.
גם הסביבה הקרובה תורמת לא מעט לרגשות האשמה של ההורים בהתייחסותה להתנהגותם של ההורים הכואבים והרגישים. אלה חשים ברמזים שמוכיחים להם שהאשמה העצמית שלהם כביכול מוצדקת וקיים קושי רב בקבלת עזרה מהסביבה הקרובה, גם כאשר היא מוצעת.
כל הורה מתמודד עם האבל בדרכו הייחודית. לעיתים בני הזוג מתמודדים בצורה ובקצב שונה. חשוב לתת לגיטימציה ולאפשר התאבלות בדרכים שונות ולנסות למצוא את הדרך לתמיכה האחד בשנייה. במידה ויש ילדים נוספים בבית, חשוב לספק הסברים ותמיכה תואמי גיל ולגלות עירנות לסימני מצוקה שהם עשויים להפגין.
עיבוד מותו של ילד, אינו נמצא ב"ארגז הכלים" בו מצוידים בני המשפחה. זהו אירוע שנמצא מחוץ לתפישה של השתלשלות אירועים טבעית ולכן סיוע רגשי על ידי אנשי מקצוע המיומנים בטיפול בנושא זה, יכול לתרום ולהביא להתמודדות המתאימה להורה, רווחה רגשית והקלת המצוקה.
