לידה שקטה (Stillbirth) מוגדרת על ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO), כלידה של עובר ללא רוח חיים במשקל של 500 גרם ויותר, או לידה המתרחשת בשבוע 22 ומעלה להריון, כאשר משקל העובר אינו ידוע. לידה שקטה עלולה להתרחש על רקע מספר אירועים- הפסקת הריון מאוחרת (מעל שבוע 23), לרוב בשל מום בעובר, או בשל מוות תוך רחמי.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נרשמו בשנת 2014 – 176,427 לידות חי ו1,026 לידות מת. מעבר לעובדות ה"יבשות", ברור מעל לכל ספק שללידה שקטה יש השפעה רגשית משמעותית על ההורים ועל הסובבים אותם.
בעשורים האחרונים התבססה הידיעה שתהליכי התקשרות (ATTACHMENT) בין האם/הורים לתינוק, מתפתחים כבר במהלך ההיריון. לעתים, לסביבה קשה לתפוס את הקשר בין ההורה לילד טרם לידתו. גם התייחסות הסובבים למצוקת ההורים יכולה להיתפס כבלתי דיסקרטית (אבל פרטי), מצב המותיר את ההורים האבלים מבודדים ורחוקים ממערכת התמך הטבעית שלהם.
התגובה ה"נורמלית" והתואמת למוות של ילוד/עובר הינה של אבל ויגון אינטנסיביים בדומה לכל מוות של אדם אהוב (בכל שלב אחר בחיים). עם זאת מדובר באירוע שונה בתכלית משום שמתרחשות בו לידה ומוות בו זמנית.
בתהליך של לידה שקטה חשוב לזכור שאבל הינו חוויה אינדיבידואלית וביטוייו הרבים משתנים לאורך זמן. בתחילת התהליך ההורים האבלים עשויים לחוש הלם ותחושת ניתוק (בייחוד אם מדובר במוות תוך רחמי פתאומי ובלתי צפוי), בהמשך יכול מצב זה להשתנות ויבוא לידי ביטוי בתחושות של חיפוש והשתוקקות ברמות שונות של מודעות. למשל הרצון להחזיר את מי שאבד. בשלב זה עשוי להופיע עיסוק אינטנסיבי בדמות או במחשבות על הילד, תחושת כעס, אשמה, יאוש ואף תחושות גופניות הקשורות לאבדן. עם הזמן הידיעה על האבדן תופסת לה אחיזה ויש אף התחלה של שיקום ובנייה מחדש של החיים, אך עדיין חווית האבדן הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהחיים. חשוב לזכור כי אין סדר מסוים לשלבים שהוזכרו וכי התהליכים יכולים להתרחש בו זמנית.
חוסר היכולת להבין באופן מלא ולקבל את השלכות המוות יוצרים פרה דיספוזיציה אצל ההורים לפיתוח אבל פתולוגי. מספר גורמים יכולים להשפיע על תהליך זה, ביניהם: גיל ההיריון, פעולות פרידה מהתינוק, האפשרות לבצע טקסי אבלות, המצאות תוצאות נתיחה, האם יש ילדים נוספים במשפחה, האם ההורים חוו בעבר אבדנים, תגובת מערכת התמך והתערבות טיפולית במשבר.
קיים כיום קונצנזוס קטן לגבי מה הן התנהגויות יעילות או פוגעניות עבור ההורים האבלים. עם זאת חשוב לזכור כי לטיפול שההורים יקבלו במהלך תקופת האבל, יש חשיבות רבה לרווחתם בעתיד ולדרך בה הם יבינו ויתמודדו עם האירועים בהמשך.
להתנהגות ולפעולות הצוות הרפואי יש השפעה משמעותית על דרך ההתמודדות של ההורים. צוות אמפתי ודואג ישפיע באופן חיובי גם למשך שנים ארוכות, על זיכרונות ההורים מהחוויה הקשה. מחקרים הראו כי על מנת לייצר אקלים תומך יש להציג להורים אפשרויות מגוונות המובנות להם בשפה ותקשורת בלתי מילולית רגישה, כבסיס לקבלת החלטות במהלך הלידה והפרידה.
הבחירה לראות ולהחזיק את התינוק היא אחת מההחלטות המרובות שההורים צריכים לקבל במצב זה. התפיסה לגבי "נכון או לא נכון" בתהליך הפרידה הפיזית מהילד השתנתה לאורך השנים. עם הזמן התגבשה ההבנה כי השהות המשותפת עם הילד וההזדמנות ליצר זיכרון בהמשך (למשל צילום של הילד), חשובה ומאפשרת את תהליך האבל וכי היא צריכה להתבצע בהתאם לרצונם של ההורים, עם הכנה מוקדמת ובמסגרת המאפשרת לחלוק ולעבד את הזיכרונות בהמשך.
גם מבחינת מנהגי קבורה ואבלות חלו שינויים עם השנים. בשנים האחרונות ההחלטה לגבי מידת מעורבותם של ההורים בסידורי הקבורה וקיום טקס לוויה, נמצאת בידיהם. עם זאת, רבים מההורים חווים לחץ בקבלת ההחלטה הן מבחינת חלון הזמנים העומד לרשותם והן מבחינת השלכות החלטתם וחשוב כי החלטה זו, כמו כל מרכיבי הפרידה מהילד, תעשה בתיווך ותמיכת הצוות המטפל.
