רוני הגיעה לבדיקת מעקב בשבוע 35 להריון, בליווי כל הפנטזיות על האימהות שגידלה יחד עם הבטן התופחת. היא כבר הכירה את התינוק היטב: ידעה מתי הוא ער, איך הוא מגיב לקולה כשהיא שרה, ודמיינה את הרגע הראשון שבו תחזיק אותו. הקשר בינה לבין התינוק כבר התחיל להירקם עוד לפני שיצא אל העולם. ואז, בהיסח הדעת של בדיקה שגרתית, הרופאה השתתקה. לא נמצא דופק. רוני תיארה את הרגע הזה כקפיאה פנימית – הגוף ממשיך בתנועותיו, אבל המציאות הפכה ללא-אמיתית, מנותקת.
תוך ימים ספורים, רוני עברה לידה שקטה. כל מה שאמור היה להיות התחלה מרגשת הפך לפרידה. לידה שקטה מתרחשת בכ-1.8% מהלידות בישראל – כאחת מכל 120 לידות, אירוע פחות נדיר ממה שמקובל לחשוב.
השבר הרגשי והכאב הגדול שמגיעים בעקבותיו יכולים להרגיש מוחלטים ובודדים. ההלם הראשוני הוא לרוב דיסוציאטיבי – עם תחושת ניתוק מהמציאות, כאילו זה קורה למישהי אחרת. בימים ובשבועות הבאים, רבות מהנשים מתארות חרדה עזה שאינה מרפה, פלאשבקים מהלידה, וקשיים בשינה. אך מעבר לתסמיני הטראומה, נוכחת תחושת עצבות עמוקה, כמו ריקנות שמציפה כל פינה. האובדן איננו רק של התינוק, אלא של העתיד שתוכנן, ושל רבדים בזהות כאם, כזוג וכמשפחה. זוגות רבים מוצאים את עצמם מרוחקים זה מזו כאשר כל אחד עובר את האבל בדרכו, והפער יכול להפוך מכאיב.
והגוף, בינתיים, אינו יודע שהתינוק לא כאן. החלב להנקה ממשיך להיווצר, הבטן ההריונית מתכווצת, רמות ההורמונים משתנות – כל התהליכים הפיזיולוגיים של פוסט-פרטום מתרחשים כסדרם. הפער הזה, בין גוף שמוכן לאימהות לבין הזרועות הריקות והשקט בבית, יוצר שכבה נוספת ועמוקה של כאב. ״הגוף שלי בגד בי״, תיארה רוני, ״והעולם מצפה שאמשיך כרגיל״.
בטיפול, אנחנו נותנות מקום לכל מה שעולה – להלם, לכעס, לאשמה ולבושה שמגיעות בגלים, לעצבות ולייאוש. תהליך האבחון והלידה השקטה הם טראומה שדורשת עיבוד סבלני, ואנחנו שוהות עם הזיכרונות הפולשניים ועם תחושת החרדה שנדבקת לכל דבר במציאות החדשה. אנחנו גם מדברות על הגוף – כיצד להתרגל אליו מחדש ולאפשר לו להירפא. ובעיקר, אנחנו נותנות הרבה זמן. זמן להיפרד לשלום ולקיים את תהליך האבל על כל שלביו, לאחות את השברים וליצור זיכרון שניתן לחיות איתו ולצמוח ממנו.
